זמן, מציאות ותודעה


מהי המציאות?

האם היא קיימת או שמא מדובר באשלייה בלבד? האם אנו חווים את העולם כמו-שהוא באמצעות החושים שלנו, אשר מעידים עדות נאמנה למה שקורה שם בחוץ או שאנחנו חיים במטריקס, חווים איזושהי תמונת עולם חושית, ששונה לחלוטין ממה שקורה באמת במציאות עצמה ואולי אפילו מוכוונים ומרומים על ידי יצורים תבוניים כלשהם?


התשובה לשאלה זו היא בעיני המתבונן. כולנו גדלנו על תפיסת העולם התמימה, שישנה מציאות מחוץ לתודעתנו ואנו קולטים את המציאות הזו, כפי שהיא, באמצעות החושים שלנו ומנהלים את המידע החושי (תמונות, קולות, ריחות, תחושות מגע) שקיבלנו במוחנו. היום, אנחנו כבר יודעים, כי תמונת עולם פשטנית זו אינה נכונה. לאורך השנים הועלו תפיסות פילוסופיות ומדעיות אשר ניסו לתת תשובות לשאלות הללו. את הפתרונות השונים ניתן להניח על ספקטרום רחב של אפשרויות, אשר בקצה האחד שלו, התפיסה האינטואיטיבית והתמימה שאנחנו פשוט חווים את המציאות כפי שהיא מחוצה לנו ובצד השני של הספקטרום, המטריקס הידוע, שבו אנחנו דמויות במשחק מחשב, אשר מקרין לנו את המידע "החושי" שלנו והמציאות עצמה הינה דבר שונה לחלוטין או שאין בכלל מציאות פיזית מחוץ לתודעתנו וכל מה שאנו חווים בחושים, הוא אשליה בלבד (האידיאליזם של ג'ורג' ברקלי).


כל אחד מאיתנו יכול להחליט, היכן תפיסת עולמו נמצאת על הסקאלה הזו. האם אני מאמין כי קיימת מציאות פיזית מחוץ לתודעה שלי? ואם כן, עד כמה התודעה שלי משפיעה ומשנה את הדרך בה אני תופס את המציאות. ההבנה, שאנחנו לא גורם פסיבי בתפיסת המציאות ושאנחנו בדרך כלשהי, תופסים בחושים שלנו ובעיבוד המידע שאנו מבצעים על קלט חושי זה, מציאות שהיא שונה מהמציאות "האמיתית" מחוצה לנו, היא הבנה שקיבלה תאוצה, במידה רבה, בזכות עבודתו הפילוסופית המהפכנית של עמנואל קאנט.


קאנט, היה פילוסוף גרמני, שחי המאה ה – 18 ונחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בתולדות האנושות. תפיסות העולם שלו, במאטפיזיקה והבנת היקום, במוסר ובחוק, היוו חלק מאבני היסוד של התרבות המערבית המודרנית. הוא היה ידוע כאדם שנון ומלא הומור, אולם, הוא גם נודע במוזרויותיו והצורך שלו לנהל את חייו בסדר יום קבוע ומדויק, אשר הוביל את תושבי עירו לכוון את השעונים שלהם על פי פעולותיו החוזרות והקצובות בכל יום. מה שידוע פחות, הוא שגם שמש הכנסיה נהג לכוון את השעון שבראש המגדל, על פי זמני הטיול של קאנט, אשר מצידו תזמן את טיוליו על פי אותו שעון...


קאנט היה מחובר מאוד למדע הפיזיקה, שהתפתח במאות הקודמות לו וחלק גדול מתפיסתו הפילוסופית באה בניסיון להסביר ויכוחים סביב שאלת הזמן והמרחב בתורתו של ניוטון (בה עסקנו בפוסטים קודמים). בנוסף, אחד האנשים אשר השפיעו על קאנט באופן משמעותי, היה ניקולאס קופרניקוס, אסטרונום פולני, שפרסם בשנת 1543 בספרו "על תנועתם של גרמי השמיים", את המסקנה כי הארץ אינה נמצאת במרכז היקום ואפילו לא במרכז מערכת השמש. השמש היא שנמצאת במרכז והארץ סובבת סביבה. קשה להמעיט בחשיבותו העצומה, של המעבר מנקודת מבט גיאוצנטרית (הארץ במרכז) לנקודת מבט הליוצנטרית (השמש במרכז), שכונתה בהמשך, "המהפכה הקופרניקאית". המהפכה בתפיסת היקום, הייתה חלק מהרנסנס ותהליך השינוי האדיר שעברה האנושות, באותן שנים ובהמשך, בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית, תוך שבירת הדוגמות הדתיות והבנת מיקומה האמיתי של האנושות ביקום.


המהלך הפשוט הזה (שינוי מיקומה של השמש במודל המסביר את תנועת גרמי השמיים) וההשפעה העצומה של שינוי מיקום זה על היכולת שלנו, להסביר כל כך הרבה תופעות נצפות, גרמה לקאנט לעשות מהלך שעד היום נחשב באנלוגיה, כ"מהפכה הקאנטיאנית" ואף קאנט עצמו, מקשר בין שני המהלכים באחד מכתביו.


מהו אם כן המהלך שביצע קאנט?

ראשית, קאנט מבחין בין שני חלקים בעולם: עולם התופעות, שהוא העולם כפי שנתפס בתבונתנו ו"הדבר כשהוא-לעצמו" שהוא המציאות עצמה, בנפרד מתפיסתנו. עולם התופעות הוא העולם אשר נקלט בחושינו ואותו אנו חווים ואילו, "המציאות כפי שהיא", אינה נגישה עבורנו ואיננו יוכלים לומר עליה דבר. אמנם מדובר בשני חלקים נפרדים, אולם, יש ביניהם קשר כלשהו. איננו יכולים להכיר את "המציאות כפי שהיא", אבל היא המקור לחוויה החושית שלנו. מסיבה זו, איננו יכולים להגיד אמירות מדעיות על "המציאות כפי שהיא" ותחום המחקר היחיד בו המדע יכול להתמקד הוא עולם התופעות בלבד.


המהלך הבא של קאנט מוביל אותנו למושג הזמן וגם מסביר לנו מדוע אין לנו גישה ישירה ל"מציאות כפי שהיא". קודמיו של קאנט גרסו, שאנחנו מקבלים מהעולם מידע מסודר באופן זמני ובמרחב. כלומר, התפיסה החושית שלנו מקבלת את המציאות החיצונית לה, כמידע המסודר במרחב ובזמן. אם אנו חווים אירוע מסוים, הרי שאנו מקבלים את המידע החושי על האירוע הזה, במסגרת של התרחשות במיקומים מסוימים במרחב ובהתרחשויות של ציר הזמן. המידע המרחבי והזמני של האירוע, מגיע מהמציאות עצמה ונקלט אצלנו בחושים. או במילים פשוטות, אנחנו רואים ושומעים בדיוק מה קורה מולנו.


פה מבצע קאנט את המהלך הקופרניקאי שלו והופך את סדר הדברים. לטענתו, אנחנו מקבלים מידע שאינו מסודר ומכניסים בו סדר במרחב ובזמן, באמצעות כלי הפרשנות המסננים של התודעה שלנו. במילים אחרות, קאנט טוען, כי המידע שמגיע מ"המציאות כפי שהיא" אינו מסודר בשום צורה והתבונה שלנו, כוללת תבניות המסננות את המידע המגיע מבחוץ ויוצרות בו סדר וחלוקה לקטגוריות. הוא טוען, כי "במציאות כפי שהיא" אין תבניות של זמן, מרחב, קשרים סיבתיים ועוד, אלא, אלו תבניות תפיסה מסננות הנמצאות באמצעי החישה והתודעה שלנו בלבד. דמיינו את התודעה שלנו, ככלי אשר מקבל מידע מעורבל (לדוגמא אוסף לא מסודר של מספרים מ 1-10) ובאמצעי הקליטה של המידע הזה, מתבצעת פעולה אקטיבית של עיבוד המידע וסידורו בטרם הוא מגיע לתודעה (לדוגמא, מסדרת את רצף המספרים באופן עוקב מ 1 עד 10). כלומר, מרחב וזמן אינם חלקים מישות חיצונית ואינם קיימים במציאות, כי אם, מבנים הקיימים במוחנו בלבד, המאפשרים לנו לקשר בין אובייקטים לאירועים במרחב ובזמן. הזמן הוא חוויה שלנו והתבנית הפרשנית בתודעתנו, מטילה את הסדר הזמני על החוויה החושית שלנו. זמן ומרחב אינן בעלי קיום מוחלט כשלעצמם, אלא הם סוגים של עיבוד מידע בלבד.


כלי העיבוד המסננים שבתודעה שלנו, דומים למשקפיים ורודים, אשר דרכם אנו רואים את המציאות, באופן שבו המשקפיים משפיעים באופן אקטיבי על המידע המגיע למוחנו והופכים את העולם כולו לקצת יותר ורוד. כך משקפי הזמן והמרחב, עושים לנו סדר במידע הסטטי או הכאוטי המגיע אלינו.

מה שמאוד מעניין בגישה הזו, הוא דווקא החיזוקים שהיא מקבלת בשנים האחרונות, ממחקרים בתחום התפיסה התודעתית שלנו ובמיוחד בחקר המוח.


המוח האנושי הוא איבר מורכב ובעל יכולות מפתיעות ומעוררות התפעלות. היכולת האנושית לחקור איבר זה, לא הייתה משמעותית עד אמצע המאה ה-20 והשאלות הגדולות נדונו בעיקר בעולם הפסיכולוגיה והפילוסופיה. שאלת התודעה, שהיא חידה בפני עצמה שעדיין לא פוענחה וההבנה של איך המוח תופס את המציאות וכיצד הוא מנתח את המידע המתקבל מן העולם החיצוני לו, נשאר במסגרת התיאור הריאליסטי הנאיבי, אשר תיאר את התמונות בתודעתנו כתמונת ראי של המציאות שמולנו. אולם, מה שמחקר המוח מגלה בשנים האחרונות, הופך את האיבר הזה למדהים ממש ומשנה, במידה רבה, את הדרך שבה אנו מבינים את המהלך התפיסתי והתודעתי שקורה במוחנו.

הריאליזם הנאיבי, מתאר את הדרך, בה רובנו תופסים את הקשר שבין המציאות לבין התודעה שלנו ועל פיו, במוחנו יש "תיאטרון פנימי" אשר מקבל מידע מהמציאות החיצונית באמצעות אמצעי החישה שלנו (ראיה, שמיעה, מישוש, ריח) ומקרין את המידע הזה על "מסך פנימי" במוחנו, אשר מציג לנו את התמונה או הסיפור הנגלה לפנינו.


התמונה נקלטת ומוקרנת על מסך פנימי במוח. כאשר אנחנו נזכרים בתמונה, אנחנו מעלים תמונה על המסך הפנימי. כשאנחנו מדמיינים, אנחנו ממציאים תמונה חדשה על המסך הפנימי. אשליה, היא תמונה שאינה מקושרת ישירות לתמונה שהגיע מבחוץ. זו התפיסה האינטואיטיבית שלנו של המוח והתפיסה האנושית. אם אני עומד במרכז יער ביום חורפי, אני אראה עצים ירוקים ורטובים מתנועעים מצד לצד בהנחיית הרוח, אשמע את קולות החרקים המעופפים סביבי, אריח את ריח הגשם והצמחיה החדשה ואחוש את הבוץ אשר נצמד לידי ומתחיל להתקשות. על פי התפיסה הקלאסית, כל המידע הזה, מגיע אלי מבחוץ בהתאם למיקומו במרחב ובזמן וכך מופיע יחד על המסך הפנימי שלי, בו אני רואה תמונה כוללת של האירוע.


תיאור זה, נשמע אולי הגיוני ואפילו טריוויאלי, אבל זה לא מה שקורה בפועל. היום אנחנו כבר יודעים בודאות, שהסיפור שונה לחלוטין. הריאליזם הנאיבי, שבו אני רואה בדיוק מה שמתקבל במידע החושי, אינו תואם את מה שקורה בתודעה שלנו ובדרך בה אנחנו מנתחים את המידע החיצוני בפועל.

קודם כל, ברמה הפיזיקלית הבסיסית ביותר, כשאנחנו מסתכלים על העולם, האור שפוגע בעצמים נזרק לעינינו ופוגע ברשתית. אנחנו לא באמת רואים את העצם עצמו, אלא, את חלקיקי האור שפגעו בעצם ומושלכים חזרה לרשתית העין. אנחנו רואים רק את השליחים, שבאים לספר לנו, על האובייקט עצמו שנמצא שם במציאות כפי-שהיא. ברטאלד ראסל אמר: "להגיד שאתה רואה כוכב כשאתה מסתכל על נקודת אור בשמים זה כמו להגיד שאתה רואה את ניו זילנד, כאשר אתה מסתכל על ניו זילנדי בלונדון". הדבר נכון גם לגבי גלי הקול המגיעים מהאמבולנס שעובר לידנו. האם אנחנו שומעים את האמבולנס או שרעידות באויר מניעות את עור התוף שלנו? האם אנחנו מריחים את העוגה או שחלקיקים הנעים באויר, מגרים בלוטות ריח בגופינו? ברור לנו שהקשר שלנו למציאות לא נעשה באופן ישיר, אלא באמצעות מתווכים שמעבירים לנו מידע מקודד על המציאות באמצעים שונים (פוטונים, תנודות באויר וחלקיקי כימיקלים).


ברמת מדעי התפיסה והמוח, אנחנו יודעים היום, שישנן תבניות מסוימות של תפיסת המציאות, שהן מובנות בתודעה באופן מולד וגנטי, מרגע הלידה ולא מתוך ניסיון ולמידה של מה שקורה לנו בפועל בעולם הזה.

מניסויים שבוצעו עם תינוקות בני יומם, לדוגמא, אנחנו יודעים שאחת התבניות המולדות שלנו, היא הציפיה שאובייקט שחולף מול עיננו, יתמיד בצורתו, לא יעלם באופן אקראי דרך אובייקט אחר ויעבור מסלול רציף מבלי להעלם ולחזור במיקום אקראי אחר. תפיסה זו של אובייקטים בעולם, היא מולדת ולא נלמדת משום שניתן למצוא אותה בתינוקות, באותו הגיל ובמקומות שונים אשר תופסים את המציאות באותו אופן ולא משנה למה נחשפו עד אז.

זו דוגמא, להבדל שבין תפיסת המציאות שלנו, לעולם כשלעצמו ושייתכן שאנחנו מעמיסים על הטבע את תבניות תפיסת המציאות שלנו בהתאם לתובנות של קאנט.

לאחר אינספור ניסויים בחקר המוח והתפיסה, בעשרות השנים האחרונות, אפשר להראות בצורה אמפירית שהסדר שאנו חווים בעולם הוא מבנה של התודעה שלנו ולוא דווקא, של המציאות עצמה. כחלק מהמבנה הזה, גם הזמן הוא חלק מתבנית הקיימת מראש בתודעתנו ופועלת באופן אקטיבי על המידע שמגיע אלינו מבחוץ. הזמן, הוא חוויה שלנו ותבנית הפרשנית בתודעתנו, מטילה את הסדר הזמני על החוויה החושית שלנו. אין זה מוכיח שבמציאות עצמה, לא קיים זמן ושהזמן הוא סוג של חוויה בלבד, אולם, אין היום ויכוח שחלק ממה שאנחנו חווים כזמן, הוא יציר מוחנו.

יש מספר דוגמאות יפות, אשר מוכיחות שיש הבדל בין מה שאנחנו חווים בתודעה, לבין סדר האירועים המתבטא במידע שהגיע לחושים שלנו.


ניסוי מפורסם שנקרא Cutaneous Rabbit("הארנב העורי"), אשר התגלה לראשונה באוניברסיטת פרינסטון על ידי פ. ג'ררלד וק. שריק (Frank Geldard and Carl Sherrick) מסביר את אחת הבעיות בתפיסה הזמנית של המציאות. בניסוי מבצעים תפיחות קלות, בקצב מהיר מאוד בשלוש נקודות ביד, תחילה בגב כף היד, אחר כך בסמוך למרפק ולבסוף, באזור הכתף. בפועל, התחושה המתקבלת אצל הנסיינים, אינה דומה לשלושה סטים של תפיחות מהירות על שלוש נקודות נפרדות ביד, אלא, כחיה המקפצת על היד לכל אורכה, במרווחים קבועים, מכף היד ועד הכתף ואפילו באזורים בהם לא נגעו בכלל ביד. במילים אחרות, המוח מקבל מידע תחושתי של מגע מסויים ובונה אותו במוחנו, כסיפור של אוסף נגיעות עוקבות, תוך שהוא משלים את המרווחים שבין נקודות המגע, על מנת, להפוך את המעבר לרצוף ואחיד. כלומר, התמונה הזמנית המתגלה בתודעה של הנסיין, אינה תואמת את התמונה הזמנית כפי שבוצעה בניסוי.


התפיסה הקולית פועלת בדיוק באותה צורה. כל אחד חווה את היופי שבמערכת סטריאופונית. צלילים בצד מסוים של המערכת, המלווים בצלילים שיוצאים בהמשך בצד השני של המערכת, נשמעים לנו, כאילו יש מעבר חלק של צליל מתמשך בין שני הצדדים. למרות שמדובר בצלילים שיוצאים מרמקול בצד אחד שלנו ואז מלווים בצלילים הבוקעים מרמקול בצד שני שלנו, אנחנו חווים בתודעה שלנו מעבר פיזי ממש של צליל לאורך כל החדר. החוויה שלנו היא שהצליל ממש עובר במרחב של החדר ואפילו בשטח בין שני הרמקולים, למרות, שאנחנו מודעים לחלוטין לעובדה, שבאזורים אלו אין רמקולים בכלל. מה שקורה בתודעה, שוב, היא השלמה של המעבר בין הצדדים. המוח יוצר נתיב רצוף ואחיד של הצליל בזמן ובמרחב של החדר, מצידו האחד אל צידו השני.


מעבר לעובדה שאלו סיפורים נחמדים, כמו אשליות אופטיות רבות שניתן למצוא למכביר היום, המעידים על המורכבות של התפיסה החושית ועיבודה במוח, יש פה תובנה מדהימה ומרתקת, שאני לא בטוח שעולה בדעתכם כבר מקריאה ראשונה. המשמעות של ניסויים אלו היא, שהמוח שלנו בונה תמונת זמן, שאין לה שום קשר עם המציאות כפי-שהיא.

שימו לב לנקודה הבאה: אם אין צלילים במרחב שבין הרמקולים ואם אין תפיחות במרחב שבין חלקי היד, כיצד המוח יודע שעומדות להתקיים תפיחות או צלילים כאלה ולהשלים את המרחב באמצע, בטרם עברנו לנקודה הבאה. כלומר, אנחנו שומעים צלילים מצד ימין ואחר כך צלילים מצד שמאל. אבל בטרם אנחנו מזהים שיש צלילים מצד שמאל, אנחנו מזהים את הצלילים באמצע החדר. כאילו, המוח מנבא שתתבצע פעולה מאוחרת בזמן, באזור אחר במרחב ובינתיים משלים את הצלילים באמצע. ברור שהמוח איננו נביא וההסבר היחיד הוא, שהמוח בונה תמונה של קולות ותחושות רק לאחר שהן התבצעו בפועל ונותן לנו תפיסה של העולם בדיעבד. במילים אחרות, מה שקורה הוא, שמידע קולי מגיע מן החוץ, המוח מנתח את הצלילים בצד ימין ואת הצלילים בצד שמאל ולא מקרין לנו את התמונה הזו, אלא, הוא בונה תמונה תודעתית אחרת, רצופה בזמן ובמרחב של החדר ורק אז מקרין לנו אותה על המסך הפנימי. המוח מבשל סיפור על המידע הנקלט ורק אז מעלה את הסיפור הזה לתודעה.


אפקט ידוע נוסף של תופעות אלו, נקרא אפקט פי (Phi Efect). נקודות מהבהבות ברצף ובמרחקים קבועים זו מזו, נותנות את התחושה שמדובר בנקודה שנעה לאורך ציר רציף ואם הן מחליפות צבעים בהבהוב שלהן, אז התחושה שתתקבל היא שהנקודה "הנעה", מחליפה צבעים ב"מעבר" המדומיין בין הנקודות. שוב, המוח בונה סיפור רציף ומשלים פערים שאינם קיימים במציאות. לאחר שהמידע כולו נקלט, הסיפור מבושל במוחנו ובדיעבד מוצגת לנו תנועה רציפה בזמן ובמרחב. ראו להלן דוגמא לאפקט. כל שנדרש הוא להתרכז בסרטון בסימן הפלוס (עדיף לצפות במסך מלא).

מי שעדיין מתקשה לקבל את המשמעות הגדולה של ניסויים אלו ומקטלג אותם כמשחקים יפים של אשליות אופטיות ותו לא, יתקשה לדבוק בעמדה זו, בהמשך לתיאור הניסוי הבא. אחד הניסויים המפורסמים בחקר המוח נקרא, ניסוי ליבט וקרוי על שם בנג'מין ליבט (Benjamin Libet) חוקר מאוניברסיטת קליפורניה, שביצע בשנות ה – 80, ניסויים פורצי דרך בחקר התודעה.


בניסוי ליבט, התבקש הנסיין לבצע פעולה פשוטה (כגון הזזת פרק כף היד או אחת האצבעות) באופן אקראי לפי החלטתו וללא שום הגבלה. הניסוי בחן שני פרמטרים: 1. הזמן המדויק שבו עלתה במוחו של הנסיין המודעות לרצון לבצע את הפעולה. 2. מתי החל התהליך הנוירולוגי במוח של הפעולה הפיזית עצמה. הדבר המדהים שהתגלה בניסוי ליבט ובאינספור ניסויים דומים מאז, היה, שהמודעות לרצון להזיז את היד, באה אחרי התהליך הפיזי במוח של הזזת היד בפועל, בפער של בין חצי שנייה ועד מספר שניות. כלומר, המוח שלנו כבר נמצא בתהליך הזזת היד, לפני שאנחנו מודעים לכך שיש לנו את הרצון להזיז אותה. במילים אחרות, הרצון שלנו בא אחרי הפעולה. מעבר לעובדה שמדובר בהיפוך זמנים למה שנראה לנו הגיוני ואינטואיטיבי, ניסוי זה, מעלה שתי תובנות משמעותיות ומעוררות מחלוקת. ראשית, שוב אנו מגלים שמשהו בסדר הזמנים שאנו חווים, מקורו באשלייה, הנוצרת בתהליך תפיסת המציאות והוא אינו מייצג תהליך זמני רצוף ועקבי כפי שמתאר הריאליזם הנאיבי. הזמן במציאות כפי-שהיא, אינו הזמן המוחלט והרצוף כפי שאנו חווים כזמן אינטואיטיבי. התובנה השנייה, עוד יותר מעוררת מחלוקת ונוגעת בשאלת הרצון החופשי. אם המודעות שלנו לרצון שלנו להזיז את היד, באה אחרי שהמוח שלנו כבר נתן את הפקודה להזיז את היד, הרי שלא הרצון שלנו קדם לפעולה, אלא, הפעולה קדמה לרצון ומכאן ניתן להסיק שהרצון החופשי שלנו הוא אשליה בלבד. שאלת הרצון החופשי הוא שאלה עמוקה ורבת שנים וניתן לקרוא עליה בפוסט "מדעי הבחירה".


תופעות אלו, מרמזות על תהליך מורכב בהרבה, ממה שחשבנו, של עיבוד המידע במוח. זמן וסדר התרחשות כפי שאנו חווים אותו, אינו תואם כתמונת ראי את הזמן וסדר ההתרחשות במציאות. אנחנו עדיין רחוקים מלהבין איך המוח שלנו תופס ומעבד את סדר האירועים הנחווה בחושים שלנו, אולם, אנחנו כבר יודעים שהמוח שלנו אינו כל כך תמים כפי שחשבנו ויש לא מעט בדבריו של קאנט.


אחד ההסברים לדרך הפעולה הזו של המוח, יכול להגיע מתורת האבולוציה. ייתכן מאוד שהמוח שלנו מחפש ובונה סדר במרחב ובזמן, משום שזו הדרך שלנו לשרוד בעולם. ייתכן שיצורים שהתפתחו ללא היכולת למצוא סדר גם במקום שבו הוא אינו קיים, לא יכלו לשרוד משום שללא סדר, לא ניתן לפעול. חישבו על הסיטואציה, שלא הייתם בטוחים בכל רגע ורגע, שהצעד הבא שלכם יהיה על קרקע יציבה. במצב כזה לא הייתם מבצעים את הצעד הבא, נשארים במקום וכנראה גוועים ברעב. יצור חי שאינו מוצא סדר ועיקביות בטבע, באופן קבוע ושוטף, לא ישרוד, לא יביא צאצאים ויכחד. רק בעל חיים שמוצא סדירויות במרחב ובזמן יפעל, יתקדם ויעביר את התכונה הזו לצאצאים שלו.

זו הסיבה שכבני אנוש, אנחנו תמיד מחפשים את הסדר והעקביות והחזרה הזמנית ומשוכנעים שגם מחר בבוקר השמש תזרח, למרות שכנראה, יום אחד גם זה לא יקרה.


6 צפיות

Created by BestSite